בתוך נפתולי הנפש הלכה נמלה, נמלה קטנה אחת ובודדה הלכה מבולבלת וחיפשה
לא היתה דאגה בליבה, גם לא תחושת כישלון, גם לא תחושת משמעות, כלום, רק חיפוש…
חיפוש שאין בו מלבד החיפוש עצמו…
אפילו לא סקרנות
חיפוש
לעיתים היתה הדרך מלאת קוצים, אדמה חרוכה, דרדרים ורגבי אדמה יבשים, ולעיתים כמו נמשכה במכחול צבעי מים על קאנבס שרק מחכה לשנות את צורתו ובלבד שינגע.
נפתולי הנפש היו חמקמקים, כמו הנמלה שהילכה בהם שינו את צורתם ואת השבילים בתוכם.
הלכה והלכה והלכה וחיפשה וחיפשה וחיפשה ועייפות איין ותחושות איין, ובילבול איין, וכבר לא זכרה מה היא מחפשת עד שישבה למצוא מנוחה ליד עץ הדרים יבש.
צמאה הו צמאה נפשי, שמעה כמו מתוך האדמה, התבוננה סביב ולא ראתה דבר
היא הירהרה על התקופה הזו של צימאון ועל ההיאחזות שלה בכל טיפה, על חוסר האמון שלה בבריאה והספק הזה שחילחל לתוכה, עוד ועוד נוזל של ספק שכמו שינו את פנימיותה נטיפי מלח בתוך מערת ליבה נוצרו כך עוד ועוד, עד שנהיתה היא הספק בעצמה…
ונזכרה עכשיו שמים היא מחפשת, אך אולי לא היו אלה מים, היתה זו האמונה שיש מים…
מוקדש לכל מחפשים באשר הם…