לפני שבועיים פגעתי במישהו, עשיתי משהו שחשבתי שיתמוך בו אבל לא ביקשתי את רשותו, הוא חש תחושה קשה של אונס ופלישה אל המרחב האישי שלו, הוא הרגיש שהגבולות שלו נרמסו ושלא ראיתי אותו, הוא הטיח את זה בשיחה קשה שהיתה ביננו ועימת אותי עם ה”פאשלה” שעשיתי.

אני מצד שני הרגשתי אשמה נוראית על הפגיעה הזו בו וכך בילינו איזה זמן בלברר מה קרה שם ומה נלחץ ואיך אפשר ללמוד מזה, ובכל פעם שחשבתי שהגענו לאן שהוא שוב חזרנו לנקודה קודמת – האשמה פגשה אשמה והיינו במבוי סתום, אלימות חבוייה טוב טוב מתחת לסיפורי חיים ביצבצה לה פתאום במלוא הדרה וביקשה מאיתנו הכרה, הכאב היה כל כך גדול אצל שנינו שהיינו צריכים איזה רגע פוס משחק כדי להבין לעומק מה נלחץ שם אצל כל אחד מאיתנו ומה זה בא להעיר ולהאיר בנו

כשהייתי ילד לא ידעתי לשים גבול, חוויתי את העולם כפולשני, לפני שהבנתי כבר האחדות הזו עם הכל שיבשה את כולי והביאה מצב בו הייתי צריך לאט לאט ללמוד לשים גבולות, זה היה אימון של הזכרי שבי לבנות בית לנקבי להיות בטוח ובגלל הרגישות שלי לקח לי שנים ללמוד איך בכלל שמים גבול, ואיך מתקשרים אותו בבהירות החוצה.

התחלתי בלשים גבול על הכל – כל דבר שיוכל לשמור על תחושת ביטחון. חלק מהפרשנות שלי כלפי העולם היה שהוא נחווה גם כמקום מסוכן וחודרני שצריך להשמר מפניו, לאט לאט למדתי להתמודד עם השמה של גבולות מאוד רחוק מהמקור שלי – כך שהסיכוי שאפגע – נמוך עד בלתי אפשרי

עם השנים התחלתי להבין שהמרחק הזה של הגבולות מונע ממני לחיות את החיים בעוצמה שיכלה להתאפשר לי ואט אט התחלתי להתבונן בהם ולפקפק בהם ולפעמים לבחור באומץ להפגש איתם בצורה אחרת

וכך קרה שהתחלתי להזיז אותם – מכל מקום התחלתי תנועה הפוכה שאומרת לחיים בואו, מה שמגיע לפיתחי בא לפתח אותי ולכן אם אני צריך לכאוב זה חלק מהגדילה וההתפתחות שלי, מצאתי את עצמי בצד השני של המשוואה מברר כל פעם עם עצמי אם כאן אולי כן צריך לשים גבול או גם כאן להרפות ולסמוך על החיים, מצאתי את עצמי בסיטואציות בהם אנשים חדרו אל המרחב שלי, ולא היה את הארייה שאמר להם – גבירותי ורבותי עד כאן – זה הגבול שלי -לכאן אתה לא נכנס…

השמה של גבול היא מחסום מודע שמגן מפני אנרגיית חיים חזקה – בצד אחד של המשוואה יש מקום מוגן יחסית לחוות, ללמוד ולהתפתח ומתוך הביטחון הזה נוצר חופש לפעול בתוך הגבולות, הגבולות הללו יוצרים מחסום מהחיים לחדור אלינו בכל מצב ולקיים איתנו יחסי גומלין מלאים

בצד השני של המשוואה יש אמון מלא במה שהחיים יספקו לנו, המקום הזה מאפשר לכל אנרגיית החיים להכנס אלינו, גם את זו שאנחנו יודעים להכיל וגם את זו שאנחנו עדיין לא יודעים או עוד לא למדנו, הסיכון במצב הזה של אמון מוחלט הוא גדול לא פחות, כי הוא יכול לסחוף אותנו לתהומות שיהיה לנו קשה לצאת מהם

בכל רגע אנחנו יכולים למקם את עצמנו על הציר הזה – להבין אולי למה – ולבחור אם אנחנו רוצים לשנות,.

שינוי והזזה של גבולות יכול לבוא מתוך תחושה ורצון להזיז את החיים, תזוזה לכיוון גבול יותר קרוב וברור יכולה לבוא מתוך מקום שרוצה לגונן על הנפש בתקופת זמן נוכחית ולאפשר לה לעוף בתוך הבית הזה שבונים לה

ואנחנו, כשהצלחנו להתבונן עמוק פנימה – יכולנו גם להגיד אחד לשני תודה, תודה על הגבולות שהופרו והפלישה שאיפשרה לשנינו להתבונן ולבדוק את המקום העדין בנפש שהיה זקוק להגנה, מקום שנפרץ שוב ולא מבחירה, הודנו על שהערנו והארנו מקומות חבויים אחד אצל השני שביקשו לנצנץ, אני למדתי איך זה להיות בצד השני – הפולש והאשם – הוא יכל להתבונן מה ישב שם מתחת לפלישה – ציפור קטנה שרצה להגן עליה, מתוך הפגיעה הגיעה פגישה שאיפשרה למשהו סגור להפתח ואיפשרה לנו להתחבר בעוד רמה ולהגיד אחד לשני בפשטות – תודה…