האדמה על הגבעה לא דיברה כבר זמן רב. היו שנים שהיא דיברה והקשיבו לה, אבל זה היה מזמן.

שנים הילכו עליה אדםים – אנשים – חיות, והיא פשוט היתה שם, בשירות עבורם – נתנה את עצמה, פתחה שעריה ושתקה… היא שתקה לא כי לא היה לה מה לאמר, היא שתקה כי אף אחד לא הקשיב לה, נמאס היה לה לנסות לשכנע את כולם להקשיב, אז פשוט שתקה, וככל שעברו השנים היא יותר נסגרה בתוך עצמה, כבר לא היה איכפת לה מה קורה מתחתיה, מעליה – היא היתה מיואשת ונכנסה לדיפרסייה קשה.

בל בזמן האחרון פתאום התחיל משהו לזוז, אולי זו היתה רעידת אדמה או שאכלה משהו מקולקל או שפשוט הרגישה שממש נמאס לה מכל היאוש הזה. היא החליטה ללכת לטיפול כי כבר אמרו לה שהיא בלתי נסבלת ככה ושמשהו חייב להשתנות. אז היא לקחה את עצמה בידיים ונתנה עוד צ׳אנס אחרון, היא התחילה לחשוב שאולי זה קשור לגיל המעבר – כי היא הרגישה שהיא מבוגרת (שלא נאמר זקנה) פתאום ממש בא לה פתאום לנסות משהו חדש, בהתחלה היא אמרה אולי נשים קצת צינורות של אסדות – זה ממש מוסיף לי, אבל אז היא הבינה שהיא רוצה טיפול שורש – כזה שיעזור לה להבין מה היא עושה פה בכלל…

היא חיפשה את המטפל הכי טוב בסביבה, מישהו שיוכל לראות אותה לעומק שיוכל להבין אותה וגם יוכל להראות לה את הבליינדספוט שלה, ואחרי חיפושים של ממש הגיעה לאיזה שרלטן אחד שאמר לה