הגוף שלי יודע וזוכר
ולפעמים הוא הזיכרון היחיד שחי בי
התאים בתוכי יכולים לדבר אלי ולהזכיר לי מי אני

כל חיי הבוגרים הזיכרון שלי היה חלש, עד לא מזמן חשבתי שזה חלק ממי שאני, עם כל המרכיבים הסודיים שיש בי אלוהים פיספס עם העניין של הזיכרון או בעצם החטיא בכוונה… כנראה יש מלא יתרונות בלא לזכור לא?
וכך יצא שאני מהלך במבוכה גדולה, לפעמים קרה שהיו ניגשים ומחבקים אותי ולא היה בי מושג מי זה או מאיפה אני אמור להכיר אותו או אותה, לפעמים אנשים היו בתימהון על איך אני לא זוכר פרטים משמעותים מתוך שיחה שלנו, בפעם אחת גם אובדן זיכרון כזה היה טריגר לפרידה, העניין הזה מעסיק אותי שנים אבל רק לאחרונה אני מתחיל להבין ….

במקביל להבנה הזו קורה דבר מופלא אחר, הגוף שלי מתחיל להזכר, אלו לא זיכרונות ויזואלים אלא זיכרון חושי רגשי, אני מרגיש שחוויות חיים שלמות אגורות בתוך תאי הגוף שלי והם מתחילות להתגלות, הדרך שלהם להתגלות היא עבודה חדשה שפיתחתי ואימצתי שקשורה בתנועה אותנטית, כשחוויה חזקה מקבלת במה ונוצר דיאלוג בינה ובין הגוף נוצרת שרשרת הקשרים אל חוויות דומות בסופה אולי רוטטת חוויה ראשונית (שיכולה להיות טראומטית כי היה שם ניתוק) בעצם דרך תנועה אותנטית והקשבה לגוף נוצר לינק למאגר עצום של מידע שקיים בתוך הגוף… כל הידע כבר שם ונגיש לכל מי שמאפשר לו להנגע

ההסבר הוא שהגוף הרגשי משפיע על הגוף הפיזי ונוצר כיווץ באיזור מסויים הכיווץ והרגש קשורים מעכשיו ברמת התא והלינק היחידי להגיע אל התא המכווץ הוא זיכרון רגשי דומה, למעשה כשיש לנו פצע בתוך האישיות הוא טבוע בתוך הגוף, וכך כל מפגש עם פצע דומה, מעורר שרשרת זיכרונות שנוגעות באותן נקודות פיזיות בגוף