אני מדמיין איך העולם היה נראה אם כל היצורים היו מודעים לניצוץ החיים שיש בכאב ללמד אותנו, האם היה בו יותר סבל או שבעצם הבחירה היה נוצר דיאלוג משמעותי יותר עם מסע הנשמה שלי ועם ההשפעה שלי על כאבם של אחרים

במקום זאת אנחנו מעדיפים לאלחש, למוסס, להעלים עין, להרדם רק שלא נרגיש אותו שוב, אנחנו בונים לעצמנו מציאות של שליטה שנובעת מאימה גדולה להיות בחוסר שליטה וכאב, אם היו לנו את הכלים הנכונים להבנתו ולפגישה אמיתית איתו סביר להניח שהינו מונחים הרבה פחות משליטה והרבה יותר מהקשבה וכבוד, לטבע, לאחר ולעצמנו.

כשאני מתבונן על הבחירה שלנו כאנושות לקחת חיות ולהפוך אותם למוצרי מדף אני מבין את עומק הבילבול שקיים באילחוש הזה, כי יצור אנושי שמסכים להרגיש ולפקוח עיניים לא היה מתנהג כך, ודאי שלא חברה, כמה פעמים שמעתי את המשפט, אני לא רוצה לדעת בהקשר הזה
אני יכול לראות שבעולמות מקבילים נוצרת ישות שניזונה מהמערכת הזו, חוסר הכבוד האנושי לסביבה שלו מתבלט בכיסוי העיניים שאנחנו בוחרים לעטות על עצמנו

זעקתם נשמעת
זעקתם של יצורי החיים שהפכו למוצרי החיים
כמשהו נוצר בעולם אחד, מיד נוצרת ההשלכה שלו בעולמות האין, ההשלכה של העיוורון האנושי גורמת לישות רבת עוצמה לגדול ולבקש עוד כוח ושליטה, יש לה תיאבון גדול ואנחנו מספקים לה מזון בשפע

עורו בני אנוש מתרדמתכם והתבוננו סביב

האדמה, הקריסטלים ואפילו אמצעי הקדושה והרפואה הופכים למוצר הייתם מאמינים שבדרום אמריקה מתפרנסים מציד עופות דורסים כדי להזין את תעשיית השמאנים? איזה אבסורט ששמאנים מנופפים בנוצה שנלקחה כדי להפוך יצור חי למוצר מת

חלקים בתוכנו מתים בכל רגע, בעצם מותם הם מסמנים מקום לחיים חדשים כשנוצר עיוות, עיוורון, אילחוש אין באמת ידיעה עמוקה איפה אתה על גלגל החיים
עזבו חיות, אנשים שבאמת מודעים למה זה כאב מתנהגים אחרת מאנשים שבורחים מלהרגיש
אמפטיה וחמלה הם כוחות עצומים שיודעים לחולל טרנספורמציה, לרפא ולברוא חיים חדשים…

אני נושא תפילה שנסכים ללכת עוד צעד מבעד לעיוורון ונפתח מרחבים מעודנים של הקשבה