יש משהו בכמיהה הזו שלנו להתמסרות טוטאלית, התנועה הזו מחברת אותנו למקור, לחור השחור,
ל-VOID, לאלוהים, לאיבוד שליטה, להתחברות לאחד הגדול, לשדה המאוחד, לריק,
לאינסוף, לכלום, להכל…. נשמע אקסטטי ובאותה נשימה מפחיד. לא ?
תנועת הזכרי לחדור, תנועת הנקבי להתמסר, בתוכנו שתיהם
יש פה פרדוקס, מצד אחד פחד גדול מלהתמסר, מצד שני כמיהה גדולה של הנשמה, ובשביל באמת להתמסר, היא (ההיא שבחוץ וההיא שבפנים) צריכה להרגיש בטוחה, ככל שהיא תרגיש יותר בטוחה היא תאפשר יותר לתהליך הזה לקרות, והרגשת הבטחון שלה נובעת מהנוכחות האוהבת שלו, הוא יודע שהיא חייבת לסמוך עליו בשביל באמת להתמסר
אני מרגיש שאני חווה את 2 התנועות הללו מבפנים ומבחוץ, בפנים כשהזכרי שבי חודר באהבה ובנוכחות ומאפשר לה להתמסר אליו עוד ועוד, וכן כשזה קורה בפנים זה קורה גם בחוץ, אז קורים שני דברים הכמיהה הגדולה מתממשת, והפחד להאבד ולמות מתגבר והולך
לפעמים אחד מהשניים מראה את הדרך לשני, לפעמים הוא בגוף גבר ולפעמים בגוף אישה. כשאחד מתמסר, הוא מזמין את השני לעשות את התנועה בעצמו, וכמו מראה לו את הדרך. הו אז הם יכולים למסור אחד לשני במסירות את ההתמסרות…
מכירים את זה שמסתכלים על אור חזק בחושך ואי אפשר להוריד ממנו את העיניים, יש שם כמו רצון להיכנס עוד ועוד עמוק לתוך האור הזה, כאילו הכל מבחוץ נעלם… או התנועה הזו שקופצים למים ואז מרפים את כל הגוף והוא מתמזג עם המים, או כשהולכים לישון בלילה ויש את הזמן הזה שבין ערות לשינה כך שהחלום מושך אותנו פנימה
התמסרות היא אחד הכלים העוצמתיים שיש לנו אפשרות לגעת בהם
שמתי לב שיש רגעים כאלו (אני רואה אותם כמו מדרגות) בתוך קשר של אהבה, שבהם ממש אפשר לזהות תנועה חזקה של התמסרות פנימה, שלב חדש שנפתח, תודעה חדשה ותנועה חדשה אל תוך הכמיהה הזו, ברוב הפעמים התנועה הזו מלווה בבליס שמעורבב בפחד מוות, זה חתיכת דבר לאבד ככה שליטה אל תוך הלא נודע וזה מעלה הרבה קבצים שקשורים לאמון, ללסמוך על עצמי, על מישהו אחר, אפשר בכלל לסמוך ?
התמסרות היא אחד הכלים העוצמתיים שיש לנו אפשרות לגעת בהם