פסקול של הגיגים מילא אותי בדרך אל בית החולים.
מה המשמעות של כל זה ?
חדר הניתוח הריח ריח של סיפורים אנושיים, דרמה, כאב, סבל וגם פגיעות, לוחמנות ואדישות, תערובת של אלפי סיפורים שנכחו בו, ריח של סטריליות, דם קרוש וזיכרונות…

דמעות החלו לבקוע ממני, על כל הרגעים הללו שלא הצלחתי להיות נוכח באמת, על כל הכאב שהחיים מביאים איתם, על האישה שלידי שאחזה בידי והיתה שם לכל אורך הדרך ואהבה ודאגה לי, על השבריריות של החיים, על הכאב שאני מפחד ממנו, על האובדן, על האשמה על ההתנפצות הזו לרסיסים, על הכל ועל כלום, פשוט בכיתי – בכי פשוט כזה בלי סיפור ועם כל הסיפורים גם יחד, בכי שניקה את כל המערכות מבפנים, בכי על כל מה שיש לי בחיים, בכי על הרצון הזה שחי בי להמשיך ולנוע, בכי על הנס שבו רק פיסת עור קטנה נפגעה וכל כולי חי ושלם, בכי על הפחד שלי מכאב, ומה זה אומר על הגבריות שלי, הפחד הזה – איפה הלוחם שבי ? והאם לוחמים לא מפחדים? בכיתי על האפשרות להיות לוחם של אהבה – כזה שמבקיע את חרבו מתוך הפחד, כזה שהקרב שהוא יוצא אליו הוא קרב בו הוא חודר את העולם, עולם בו זה בסדר לפחד וזה בסדר להלחם וזה בסדר אפילו להרוג – לתת למשהו למות ולהמתין בסבלנות למשהו חדש שייוולד מתוכו.