אז למה להסכים לכל הבלאגן הזה?

יש רגעים כאלו בהם אתה נפתח, כמו גוזל שבוקע מביצה – מביט בעולם בפליאה, אני זוכר רגעים בהם הכל היה כל כך יפה, כמו יופי הבריאה פיצלח את התודעה שלי – ההורמונים השתוללו בגוף שלי, הרגשתי שכל פרח הוא עולם שלם של חיים, פתוח אל החיים והם קרצו לי בוא… דוהר על סוסי פרא אציליים רגליו הפסוקות של העולם נפתחו אלי – אני חיי, כל כך חיי – צורח את הוויתי – אני כאן אלוהים – הנני – זוכה לידיעה כמה יופי וחכמה טמונים בכל גרגר אבק…

האפשרות להרגיש ולו לרגע בית אחד של השני – וואו כמה כמיהה יש לנו לזה – רק לרגע קטן לנוח בתוך כף היד של החיים ולהגיד – הגעתי – אני שייך, אני חלק ממעשייה הרבה יותר גדולה, אני בעצם קשור וכמה זה נעים להיות קשור…
בסופו של דבר הגענו לכאן לבד, קשר וחיבור יוצרים אצלנו זיכרון לאפשרות לחוות אהבה בתוך העולם האדמתי הזה, כשמצאתי מישהו שהסכים לאהוב אותי ולראות אותי עם כל מיגבלותיי – אני מרגיש שייך ורשת נפרשת בפני – מקום בו אני יכול להיות אני

רוצים לחוות אינטימיות וקירבה? תסכימו לכאוב, זה לא אומר שתכאבו עצם הסכמה פותחת פתח
המקום שפותח את הלב וחושף אותו – הוא הפתח למוסס את האילחוש של החיים ולברוא מתוכו את כל מה שהחיים יבקשו ללמד אותי – כאב ואהבה ועצב ושמחה, והחופש להרגיש והחופש להשתנות

אין כאן דרך אחת נכונה, היו רגעיים בחיי שהעדפתי לסגור את שערי ליבי, זמן בו ביקשתי מליבי הדואב שינוח – לא תמיד יכולתי לפגוש את מה שהחיים זימנו אלי – שם דרוש לפעמים אומץ וידיעה איך להורות לשומרי הלב לפתוח את השערים – במיוחד כשהשערים האוטומטיים נסגרים, ובעיקר אמון ואמונה ביכולת שלך להרגיש את הכאב והפחד הזה, ולצאת מלא חיים מהצד השני של המנהרה הזו

והתאהבות??? היא אולי אחת המתנות הכי גדולות של החיים הללו בגוף
אולי בחרנו להגיע לכאן עם כל הסבל והכאב שיש בחיים האלו
רק בשביל האפשרות שנתאהב
שוב ושוב ושוב….