כשלא רואים אותי אני מוכרח להתעמת עם המקום לבד, אם יש לי את הכלים לקחת אחריות על גוף הרגש שלי, אני בעצם בונה מערכת החלמה פנימית למצבי נטישה, אובדן שליטה וחוסר אונים, בעצם דווקא כשלא רואים אותי נוצר חלון בזמן המאפשר לי גישה לטרנספורמצייה שלא נגישה כשרואים אותי… 
האין זה מהפכני שבעצם כל מה שאנחנו באמת צריכים זה לא להראות ולהנטש כדי לפתח את הנסיוב ?
מצד שני כשלא רואים אותי אני עלול לפתח תחושת מירמור מול החיים, יאוש על כך שאת כל המורכבות הזו אני צריך לנשוא לבד – ולפעמים אני פשוט לא יכול לבד

יש פה פרדוקס מתעתע ואני פשוט מזמין אותנו לשים עליו זרקור כי אין מצב אחד משרת יותר ממצב אחר ולכל רגע יש את הרפואה שלו, יהיו רגעים שעיניים טובות ואוהבות מבחוץ יאפשרו לי להרפות ולהחלים תחושות כמו בדידות, סגירות, נטישה או חוסר אונים, ויהיו מצבים שדווקא להיות עם זה לבד יצור מצב של ההחלמה

כי אולי בעצם 
כל מה שאנחנו צריכים
זה להנטש באהבה מבחוץ
כדי שנוכל לא להנטש מבפנים

אנחנו מצויים כעת בתקופה היסטורית של האנושות, אפשר להרגיש אותה חזק – מבנים קורסים אט אט גם בפנים וגם בחוץ.
כדי לאפשר לחדש להיולד אנחנו צריכים לתת לישן למות, על כן כל מה שאשלייה צפוי לקרוס כדי שנוכל להתפקח שוב ושוב ושוב, כדי שנוכל לאפשר לאהבה מתוכנו לפרוץ את הסדקים אנחנו מתבקשים לפקוח עיניים ולהתפקח

כמו בפנים גם בחוץ, מהפכות בחברה, אסדות גז ואנשי הון נחשפים אט אט במערומיהם, לעד לא יוכלו לשטות בהמון, בחירות שלישיות בפתח ואין מנהיג שטובת העם לפניו, כשאנחנו צופים במציאות הזו אנחנו יכולים לקרוא להנהגה הפנימית שלנו להתעורר ולהנהיג את הקולות בנו, בעיקר ברגעים בהם נחוש שהאדמה קורסת לנו מתחת לרגליים.
בתקופה זו – 2020 – קריאה חזקה קוראת לנו לבחור בהתפתחות ולבחור באהבה , לבחור לתת לקול הייחודי שלנו להשמע, להשפיע, להנהיג
ובעיקר – לא לנטוש את עצמנו