אתה פשוט לא מעריך אותי, אתה לא מבין איזו אלה מהממת אני, מה תעשה בלעדי יא חתיכת אפס, מי אתה בלעדיי? אתה כלום, אפר, מי בכלל היית לפני שבאתי לפה? כלום, בדיוק מי שתהיה אחרי שאלך, אתה באמת רוצה שאלך? אתה באמת רוצה לחזור להיות מי שהיית ?

אני ממלמל זה לא קשור, זה לא קשור אלייך, אבל היא כבר מנתקת את ידי בזעם, מוציאה את כנפי הברונזה מהתיק שלה, לובשת אותם בחופזה ולוחשת תוך שהיא ממריאה, הנה הלכתי הנה הלכתי, נראה אותך עכשיו…. ומתעופפת כאילו לא היתה.

הכל קרה כל כך מהר, נותרתי לבד, באמצע רחוב פרדס חנאי טיפוסי, קירקור תרנגול בשילוב, ריח קטורת עם קצת צלילי גיטרה ברקע, קולות נערים שנושמים אוויר נעורים ראשון, ועם הרוח הקרירה של אמצע ספטמבר, לבד, בלעדייה, לבד בלעדיי…

לרגע התחלתי לחגוג, לשקשק את רגליי על המדרכה, לשרוק מנגינה ולשמוח איזה שיר ברזילאי, אבל ככל שהזמן עבר התחלתי להרגיש מועקה נישאת על גלי הגעגוע אליה, איפה את עכשיו? למי הלכת? את חייבת לחזור אלי, זה הרי ברור, נועדנו זה לזו, אל תלכי אל תלכי אל תלכי

אני בכלל לא בטוח שאני רוצה ככה לתת לה ללכת, אני אומר לעצמי, אני זקוק לה היא חלק ממני, בואי אני לוחש לה בואי, וכמו שומעת את קריאתי נעמדת היא לפתע כך מולי במלוא הדרה בלילה בלי או עם ירח (לבחירתכם) בפרדס חנה של אמצע ספטמבר…

אני והיא ככה בגשם, אני והלוחמת שבתוכי…

תחזרי אני מתחנן

לא חוזרת, לא ככה

“אז איך ?”קולי שבור לרסיסי אור מתנפצים אל דמעות, עם גשם שמתופף בעצבנות על לחיי

תבחר בי, אבל באמת, תשתוקק אלי, תקרא לי, תחלום עלי, תפנטז עלי, תבקש להתמזג איתי, ואז… אז אשמע את קריאתך ואתענג עלי, עליך, עלינו…

עצמתי את עיני ותפילה קטנה יצאה לי מהאוזן, תפסתי אותה מיד בצביטת הקיסר שלוכד תפילות פעם גילה לי, פתחתי אותה ומצאתי את שחיפשתי, שקט היה שם, שקט היה בחוץ, שקט היה בפנים, כל כך שקט שלא שמתי לב שהיא חזרה, חזרה אלי, בשקט…