צהרי יום שישי, יום שטוף שמש חורפית, אני מוצא את עצמי בבית קפה פרדס חנאי שכונתי.
השמש מלטפת אותי ואני יושב מהורהר, מלצרית מחייכת לכל עבר, כריך טבעוני קפה ושקשוקה מביטים אלי מהשולחן, שקט בפנים, מוסיקה עדינה בבחוץ, הוא מתיישב מולי, מביט לי עמוק בעיניים ושואל:
״אתה מוכן?״
רגע, האם זה חלום ? Is it a dream
ומתי זה בסדר לשחרר ומתי לא ?
רגע, זה אמיתי?
עצירה פתאומית קוטעת את רצף המחשבות, והוא מסמן לנו לרדת…
יש בתוכי ידיעה שהרגע הזה אמיתי גם אם הוא לא קרה או יקרה. מה זה בכלל אמיתי אני שואל את עצמי, ופתאום אני חושב על הגוף שלי, זה שמתחדש ומתבלה וגדל וקטן ומשתנה ובעיקר זוכר, ואיך זה קרה אז, כשהוא התכווץ פעם כשהייתי ילד כי נפגעתי? האם התאים זוכרים ? איך זה עובד, מה באמת שם מתכווץ ולמה הוא לא משתחרר כמו שרירים אחרים?
אני מרגיש קל יותר ותחושה מענגת מעגנת אותי, למה בחיים שלי הדברים לפעמים כל כך כבדים? עצב ממלא אותי תוך שאני מקפץ כמו בלון הליום והוא לידי כל הזמן בתוך המסע הזה, אין לנו שום מושג לאן אנחנו מקפצים כך ובאותו זמן ידיעה מוחלטת בכיוון בדרך וביעד.
הגענו.
אגם גדול מברך אותנו ומזיז בחדווה את המים שבתוכי, אני צמא כל כך מהדרך הזו, מי בכלל זוכר שלפני שנייה הייתי בבית קפה שכונתי בפרדס חנה?
ואולי אני עדיין שם ?
אני מתכופף אל האגם כדי ללגום, מדמיין את המים שעוד מעט יגיעו אל תוכי וכמו יטהרו את החלקים האפורים שבי, יפיגו מתחושת הכבדות והעצבות שכמו עוטפת אותי, אני מביט אל תוך האגם ובבואתי אינה שלי…
הכל מתערבב, הבית קפה והחיים והילדים שלי והאגם והמרכבה והכבדות והמלצרית ו…
רגע, איך הגעתי לכאן?
האם זה חלום?
ואם זה חלום, באיזה מימד אני עכשיו?
אני מביט עמוק אל קרקעית האגם, מספיק זמן עד שכל ישותי נמצאת בתוכו, הכל מתרוקן ממני ואני מרגיש איך כל ישותי נשאבת אל תוכו, אל תוכי, אני והוא אחד הם והמים מספרים לי את הסיפור שלי ומנביטים ידיעה חדשה אל הזמן בו אין זמן, אל הרגע בו עבר הווה ועתיד מאוחדים.
מי אתה?
מי אני?
״רוצה חשבון?״ שואלת המלצרית החייכנית.
כן, הולך בשלוות נפש אל עבר האוטו הכחול שלי ומגלה שם דוח על 250 שח.
היה שווה אני ממלמל לעצמי…