זכיתי להיות אבא לשני בנים
זכיתי לריב, ללכת מכות, לשחק כדורגל, לצחוק על בנות, להשתטות, לעשות שטויות, להשתגע, לכעוס, לצעוק, לשתוק, להתכרבל במיטה, לטייל בשדות, זכיתי להתעצבן, להתגאות, להתרגש, לבכות, לדבר איתם על התבגרות, על חזון, על אמונה, על מיNיות, על אונNות, על אהבה והתאהבות ומוסר…
בקיץ היינו יחד בסיני
כל דור זוכה לחנוך דור חדש של נשמות מפותח ממנו
האין זה מהמם שאני חונך אותם לחיים ועדיין מכיר ומתפעל מהבגרות של הנשמה שלהם, שאני גם מורה ומדריך שלהם ובאותה נשימה גם מודרך מהאפשרות ללמוד דרכם
נכנסנו לצלילה במעמקי הים לראות דגים, כשצוללים אין מילים ויש תיקשורת אחרת, לרגע התחלתי לראות שהגענו למקום מטונף במעמקי הים, שקיות וליכלוך נדבקו על השונית, הבן הגדול שלי פשוט סטה מהמסלול, תפס שקית מלוכלכת שנדבקה לשונית והתחיל לנקות את הים, מיד התחלנו במשימה שלושתינו, בלי מילים – כמו איזו משימה שאף אחד לא דיבר או חינך אליה גרמה לנו לנקות את כל השונית… כמות הגאווה שחוויתי באותו רגע היתה עצומה….
זכיתי לחנוך 2 גברים אל תוך העולם הזה, יש בתוכי תחושת גאווה וחרדת קודש, אין ספק שעשיתי המון “טעויות” בדרך היו המון פעמים שלא יכולתי לתת להם את מה שהם היו צריכים לקבל ממני, היו המון פעמים שאיבדתי את הנוכחות האוהבת שלי – בעיקר כשנתקלתי בהתנגדויות
הילדים שלי הם מורי הדרך שלי להתפתחות
הילדים שלי הם מורי הדרך שלי להתפתחות, אני יכול ללמוד דרכם על מתי אני מזייף או לא בא ממקום של אהבה, הקשר שלנו גורם לי ללמוד דרכם כל הזמן ובמקביל ללמד אותם על העולם מתוך העיניים שלי, זכיתי שיהיו לי שני בנים שמכריחים אותי לעשות עבודה על הגבריות שלי, על הגבריות בשושלת המשפחתית שלי, שעוזרים לי לדייק את הדרך שלי, הם מראה מקום עבורי ואני מראה מקום עבורם..
בתוך הורות קיים תמיד מסע מול אשמה וככל שאני פוסע בו אני מבין שהוא חלק מיוחד בתוך התבשיל הזה, כשאני לא מצליח לתת להם את מה שהייתי רוצה, כשאני לפעמים נותן להם להסתדר לבד כדי לגדול – מונחת שם גם לפעמים אשמה שמאלצת אותי שוב ושוב לבחור באהבה, לעצמי על מה שכן ניתן, ולהם על האפשרות שלהם לפתח עצמאות לבד
בילדותי נהגו לאמר לי שאני גבר – וגבר צריך להתגבר
להתגבר על הפחד, על הבושה, כשגדלתי זה הפך ללגבור על התשוקות והתאוות, להתגבר על הכישלונות המפוארים שלך ולהתגבר על כל מי שאתה לא
יש משפט כזה שאומר אל תיתן למי שאתה להפריע למי שאתה יכול להיות – הגבורה הזו היא החץ של הגבריות – מה היא בדיוק אומרת ואיפה אני באמת מוצא את העוצמה בה ואיפה אני מאבד את העוצמה כדי לשרת איזה רעיון או אידיאל, כל כך הרבה משקל יש לגברים להתגבר, שכשיש חוויה של ויתור, יש ממש תחושה של כישלון, אני יכול לראות את זה נורא ברור על הבנים שלי וגם על עצמי
בתוך כל גבר חי ילד, והילד הזה ימשיך לחיות עד מותו
לילד הזה יש שני צדדים, יש את הצד המואר – השובב, הסקרן, החוקר, הצוחק והבוכה והחי, זה שמכיר ויודע חופש ופשוט חי את כל מה שקורה…. ויש גם את הצד האפל של הילד, זה שלא בא לו, לא מתחשק לו, הוא עצלן ? מבזבז את זמנו מול המסך, אין בו חשק או כח חיים לכלום והוא רק רוצה שיניחו לו להיות הכלום הזה…
מ פ ו נ ק !!!
לפעמים אני יכול לראות את הילד שבי דרך הבנים שלי, גם את האפל וגם את המואר – זה כל כך מעצבן אותי שהם מבזבזים את זמנם לריק שאני שוב ושוב מבין שהחץ הזה מופנה בטעות החוצה ובעצם הכיוון שלו הוא פנימה – לילד שבי… המסע שלי מול הגבריות שלי הוא תמיד מסע שלי מול הילד שבי, וכמה חכמה הבריאה שנתנה לי גם לעבוד עם גברים וגם עם שני מתבגרים ללכת את הדרך הזו עימם…