לפני כמה חודשים כתבתי על התסכול שבלגעת במתנה שבך, כך שברגע שאתה מצליח לפלס את דרכך ואשכרה לגעת בה, אובד הקשר האינטימי בינכם לעד. ברגע בו אתה ניגע מתוכך היא כבר לא שלך ואתה ״נאלץ״ להעניק אותה לכלל… יש פה דיסוננס גדול, מצד אחד כמיהה אנושית חברתית לגעת בצורה ישירה עם הרטט הייחודי שלך, מצד שני פחד מאובדן התמימות ונדרשות לתחזק את המתנה הזו ולהיות איזה מגדלור שזורח אותה…

האם יכול להיות שפילוס הדרך אל הדבר הזה שהוא אתה עובר דרך הבנה עמוקה של הצללים בתוכנו, כך שכל אחד מהם הוא גם ה״ מתנה״ שלנו בשינוי הרטט או התדר? האם מנגנוני שליטה בשינוי הרטט הפנימי שלהם יכולים להוות ניצוצות של הנהגה? האם אוכל להפוך ריצוי לנדיבות, מניפולציות למשחק, דילוג להתעלות, חשיבות עצמית להשפעה…

שנים הילכתי בתחושה שהרגישות הגבוהה והנדירה שבי היא צל, מה שהופך אותי לייצור לא מוגן, חשוף, פגיע וחלש… האפשרות שניתנה לי לגעת בצל אפשרה לי להכיר ביכולות המופלאות שקיימות בו, ולהפוך אותו בשינוי רטט למתנה גדולה עבורי ועבור אחרים ביכולת המופלאה להרגיש מרחב או אנשים.

אני רוצה לגעת באפשרות שלנו להיות טו מאץ׳, עבורי זו חידה של חופש לזוז מהרגילות שבי ובו בזמן האם יש פה מאמץ להקצין תכונות מסוימות כדי לכבוש את הייחודיות? האם אני רוצה לעודד חלקים רדומים שבי ללבוש עוד כובעי משחק בבמת התיאטרון שלי? או שאולי יושב שם ילד מפוחד שמפחד להודות שאין בו שום ייחודיות מלבד עצם היותו הוא? ערימת השאלות הזו מעודדת אותי לחצות עוד סף בתוכי ולאפשר לי להתבלבל, ואולי שם..

מתחת לכל ערימות הקליפות שעמלתי להערים עלי.. אוכל סוף סוף להגיד שידעתי עוד חלקיק קטן שהוא – אני.