מכירים את זה שמסתכלים על אור חזק בחושך ואי אפשר להוריד ממנו את העיניים? יש שם רצון להיכנס עוד ועוד עמוק אל תוכו – להבלע, למות ולהעלם בו… יש בזה משהו מפחיד, כאילו אין לנו שליטה על העיניים שלנו יותר ומצד שני תחושת אופורייה ממש… או התנועה הזו שקופצים למים ואז מרפים את כל הגוף והוא מתמזג עם המים והם כמו מושכים אותנו לתוך המעמקים – שוב תבשיל של התרגשות ופחד מוות, או כשהולכים לישון בלילה ויש את הזמן הזה שבין ערות לשינה כך שהחלום מושך אותנו פנימה ואנחנו כמו מסוממים הולכים אחרי עוגת שמרים – יודעים כבר בבטן שלפיתוי הזה יש מחיר…

האם זה לא בדיוק מה שקורה לנו בתוך קשר של אהבה ?
דיסונאננס הניגודים מכה בנו – התמסרות מול התפקחות, שמירה מול הרפייה – מה נכון עבורי בכל רגע – האם לשמור על הילד שבי – או להפתח כל כולי לאהבה ? אושר עליאי מעורבב בפחד מוות, זה חתיכת דבר לאבד ככה שליטה אל תוך הלא נודע – אפשר לסמוך ? על עצמי? עליו? עליה?
יש פה פרדוקס, מצד אחד פחד גדול מלהתמסר

אישה תוכל להתמסר, (ההיא שבחוץ וההיא שבפנים) כשהיא תרגיש בטוחה, אישה תרגיש בטוחה כשהיא תרגיש נוכחות ואהבה, תנועת הזכרי לחדור, תנועת הנקבי להתמסר ולהשתנות, בתוכנו שתיהם
כלומר כמו במעשה אהבה כל עוד היא לא נפתחת הוא לא באמת יכול לחדור, וכל עוד הוא לא יוצר מרחב בטוח היא לא תפתח – משחק של התמסרות מול פחד ושמירה
מרחב בטוח – זה ניראות, כמו אומר לה – אני רואה אותך, זה בסדר להרפות עוד
אני כאן כדי לקבל את כל החלקים שבך
ואני כאן כדי לקבל את כל החלקים שבי – גם אלו שממש תלויים ונזקקים