אני עומד באמצע האולם. כולם עמוק בתוך תרגיל נכנסים לתוך חוויה גופנית, לפני כמה רגעיים הייתי מוטל על הרצפה רועד, רטטים רטטים של אימה נברו בתוכי, כשחלקים ממני לא שם – נעלמתי מתוכי ונשלחתי הרחק…בעודי מדגים תרגיל לקבוצה, לוקח פיסה מתוך אחד הסיפורים הכואבים בחי – כשיש משהו בתוכי שרוצה להינגע ולהיכנס ללב הסערה. אני מניח את עצמי בליבו של הסיפור הזה על כל החלקים החסרים בו ועל המועקה שמלווה אותי דרכו בשלוש שנים האחרונות..
חניכה…
אני עומד עכשיו באמצע האולם, סביבי אנשים ניגשים לפיסות החיים שלהם ופונים אל הגוף שיוביל אותם. אני עומד שם ויש בתוכי שקט שלא הכרתי מעולם, הגוף שלי אימץ עוד חתיכות מהסיפור הזה, יותר מכך הגוף שלי בחר בסיפור הזה כי אם לא הוא מי הייתי אני, הוא כל כך מצייר את המסע שלי בשנים האחרונות שמגיעה אל תוכי הידיעה העמוקה שאני מתמזג אתו באופן מוחלט עכשיו. בוחר ומאמץ אותו אליי כמו במעשה אהבה – חניכה בכל רמות ההוויה חדרה את הגוף שלי.
התובנה הזו טיילה בתוכי כבר עשרות פעמים, אבל הפעם הייתה זו חוויה שירדה אל הגוף והיא הייתה שונה לגמרי בזכות דבר אחד אימבודימנט – embodiment.
מה זה אימבודימנט ?
אימבודימנט זו הטמעה של תהליך לתוך הגוף. כל עוד אין הטמעה כזו יכולות להיות תובנות אינספור אבל אין באמת אינטגרציה והחלמה.רק כשחוויה, תודעה, רעיון, מהות, סיפור, תחושה, רגש או הוויה מונחים בתוך הגוף רק אז יש הטמעה. חלק מהמחלות של העידן הרוחניקי הוא הצימאון לידע. ידע יכול ממש לגרום לתחושת התמכרות ולאשליה שאתה יודע משהו על עצמך ועל החיים, אם ידע לא חוצה את הגוף ונשאר ברמת המחשבה הוא מאבד מערכו. ידע שפגש את הגוף יישאר שם לעד, גם אם ישכח ברמת המחשבה.
באנו לכאן ללמוד רוח בתוך חומר, אם נחקור רק רוח זלזלנו באלכימיה הזו, אם נחקור רק חומר נשאר ברטט הוויה נמוך.
רק שילוב של אלו אל תוך הגוף שלנו הוא מה שיכול להצעיד אותנו בדרך ההתפתחות, דמינו רגע את החוקר היפני שצילם את המים, הוא ממש עבד עם חיבור עולם הרוח והחומר. כשהתודעה מנותבת אל תוך חומר ומוטמעת בו היא משנה את החומר, כשאנחנו מתבוננים ומכניסים את זה אל תוך הגוף שלנו הוא משנה אותנו. ברמה הרגשית, התאית כל עוד אנרגיה לא מצאה את הדרך שלה להתפרק מהגוף אנחנו נמשיך להסתובב עם תובנות יפות על החיים ונמשיך בצורה מתוחכמת לדלג ולהמנע ממפגש עם כאב שחי בתוכנו, רק הסכמה ישירה למפגש איתו יוכל לאפשר לנו ללכת דרך של התפתחות, התעוררות והתפקחות.
אנחנו כולנו רוח בתוך חומר
אני חוזר אל הגוף שלי…
עומד עכשיו מול כולם ומזהה שיש בי אובדן, אובדן על ההפעלה העמוקה, היגון העמוק כבר לא ניגע אבל קיים בו שקט. בהודיית אין קץ על האינטגרציה שהוא עובר מחלחלת לתוכי עוד ועוד אהבה למקומות החסרים בתוכי. יודע בכל תא בגוף שלי שהוא נוגע לא רק לפצע הזה, אלא באלפי רסיסי נקודות עבר לא מעובדות של נטישה, דחיה, בגידה, חוסר אונים ותחושת איבוד מוחלטת…
מרגיש תחושה נעימה ודקה של כוח חיים חדש שמתחולל מתוכי ומודה על כל היש בעולמי…