הגיגים

קשה להסביר את האובדן, האימה והעצב ששטפו אותי גל אחר גל, כל רגע בו הייתי צריך למקד את הראייה שלי ולא הצלחתי העבירו בתוכי גלים של כאב ופחד ששאל – מה אני לא רואה? מה יהיה עכשיו? כמה זמן עוד אוכל לתקלט ככה? (כבר עכשיו דיי קשה לראות מסך) ובעצם מי אני ללא העיניים שלי ?

לפני כמה זמן נפגשתי עם חברה טובה, היינו אמורים לצלול לטקס-סשן יחד והרגשתי שהגוף שלי במקום אחר, חלק ממנו היה פה וחלק אחר היה מנותק, יכולתי לראות שאני לא נוכח בתוכו, שאני לא נח בתוכו, שאני לא מונח בתוכו.  חיפשתי מה יקרקע אותי, אוכל, מגע, נשימה? ניסיתי את שלושתם והייתה...

אני עומד באמצע האולם. כולם עמוק בתוך תרגיל נכנסים לתוך חוויה גופנית, לפני כמה רגעיים הייתי מוטל על הרצפה רועד, רטטים רטטים של אימה נברו בתוכי, כשחלקים ממני לא שם - נעלמתי מתוכי ונשלחתי הרחק...בעודי מדגים תרגיל לקבוצה, לוקח פיסה מתוך אחד הסיפורים הכואבים בחי - כשיש...

שנים התהלכתי בתחושה שאני לא באמת בקשר עם משהו מאוד עמוק שחי בתוכי. לפעמים היה זרזיף של התרגשות בעיקר כשהצלחתי לתת לאיזו מוסיקה להתנגן דרכי אבל ברוב הזמן, שממה, סימני שאלה, מידבר שאינו מדבר ואני שלא מפסיק לשאול...  מי אני ולמה אני פה?בשיחה השבוע עם Michal...

הטאו מדבר על כך שאנחנו מגיעים לעולם רכים ועוזבים אותו נוקשים, צמח שנובט מהאדמה עולה רך ולכשבא יומו לעזוב הוא נוקשה ונשבר. ~כך גם אנו~ הגמישות  בתוכנו הוא מה שמזמין את החיים לעבור בנו בצורה קולחת ובריאה.  מה בי נוקשה? ומה לא מרפה?כל הדרכים מובילות למוות ....האחיזה...

קשה להסביר את האובדן, האימה והעצב ששטפו אותי גל אחר גל, כל רגע בו הייתי צריך למקד את הראייה שלי ולא הצלחתי העבירו בתוכי גלים של כאב ופחד ששאל – מה אני לא רואה? מה יהיה עכשיו? כמה זמן עוד אוכל לתקלט ככה? (כבר עכשיו דיי קשה לראות מסך) ובעצם מי אני בלי העיניים שלי ?

להתפקח מתוך העיוורון
יש בנו אימה לגעת בכאב, למעשה אף אחד לא לימד אותנו להסכים לכאוב, כאב הוא לא לגיטימי בחברה האנושית ומצאנו דרכים מעולות לאלחש את המציאות, מציפרלקס לאפידוראל, מטלויזיה למזגנים….

כל מה שאתה לא מכיר בו – לא קיים עבורך
אם אתה מתנגד לו הוא מתעצם
אם אתה שוכח ממנו הוא שוכח ממך
אם אתה מכיר בו הוא מכיר בך
אם אתה רוטט אהבה מולו – הוא רוטט אהבה מולך
ובעצם, אם אתה לא מכיר בו אתה יוצר משחק מתעתע כי הוא לא לא קיים אלא לא נגיש עבורך

מכירים את זה שמסתכלים על אור חזק בחושך ואי אפשר להוריד ממנו את העיניים? יש שם רצון להיכנס עוד ועוד עמוק אל תוכו – להבלע, למות ולהעלם בו… יש בזה משהו מפחיד, כאילו אין לנו שליטה על העיניים שלנו יותר ומצד שני תחושת אופורייה ממש

אולי הפחד הגדול ביותר שלי הוא המקום בו אמצא בו את עצמי, אולי המפתח נמצא מתחת לכרית, הנסיוב בתוך הרעל, ההחלמה בתוך המחלה, התפילה בתוך לולאה בזמן שכל הזמן חוזרת שוב ושוב – חפש אותי…

להיות מוקצה, עזוב, נשכח, מנודה, אחר, שונה
הלו זו שאיפתי העמוקה ביותר לא?
באמת ששם יש חופש פשוט להיות אני במובן.הכי חופשי של ההוויה שלי

הרי זו הזדמנות חד פעמית – לא רק להרפות אל תוך התוכנית הגדולה ולהבין שמשהו גלובלי מתרחש, אלא ההזדמנות חד פעמית לנשמה שצועדת מסע התפתחותי להתגלות במלוא יופיה אל מול והמציאות הארעית והלא בטוחה המזמינה אותה להשתנות

רציתם חניכה? הנה היא כאן …

זיכרונות ריגשיים נגישים לי יותר ויותר, והם ניגלים בפני כל עוד אני פוסע בנתיבי הגוף הללו, מתוך כך נוצרים תהליכים שהם מעבר לריפוי, אני רוצה לנפץ את המושג ריפוי כי לדעתי אין דבר כזה – יש רק טרנספורמציה וסינכרון עם כוח החיים שנמצא בכל

ריפוי אומר שמשהו משובש ואפשר לתקן אותו, טרנספורמציה דרך הפצעים אומרת שמפצעי האישיות שלי אני מחולל בתוכי מערכת למידה חיה, שמאפשרת לכל מי שאני בא איתו במגע ללמוד גם דרכי…

פעם הלב שלי היה שלם
ואני הייתי אני
או כל מי שחשבתי שיכול האני להיות
או כל מה שחשבתי שאומר כאן לחיות
עם לב שלם
אבל אז הוא התחיל להסדק
בהתחלה כמעט ולא שמתי ❤️

גש הלום ברא את החלום לעמוד דום מול כיתת יורים שהם העיניים שאתה ואני בוראים
בוא וגש הבא את החשש ואת כל מה שאתה חש, בוא והראה מי אתה, כמו שאתה. הרי מה זה החשש הזה שתראו מתחת למלבוש, תדברו מעל לראש, תבקרו, תשללו, תרכלו, תבלעו, תבטלו, תלעגו…

זכיתי להיות אבא לשני בנים
זכיתי לריב, ללכת מכות, לשחק כדורגל, לצחוק על בנות, להשתטות, לעשות שטויות, להשתגע, לכעוס, לצעוק, לשתוק, להתכרבל במיטה, לטייל בשדות, זכיתי להתעצבן, להתגאות, להתרגש, לבכות, לדבר איתם על התבגרות, על חזון, על אמונה, על מיNיות, על אונNות, על אהבה והתאהבות ומוסר…

כל מה שאת או אתה צריכים זה שלרגע קטן (כשאתה ממש צריך) מישהו יראה אותך ויהיה איתך
כל מה שאת או אתה צריכים זה שלרגע קטן (כשאתה ממש צריך) מישהו לא יראה אותך ולא יהיה איתך
הפרדוקס שבלהיות לבד עם הדברים מול להיות איתם עם עוד מישהו

היו היתה נסיכה
אצילות מבטה והאור הבוהק שבעינייה החסירו פעימה מכל מי שלרגע קט פגש בה במבטו, היא היתה כה יפה שעיני הכל חמדו בה, בטוב שבליבה וברוך עורה ואורה

כשאני מתגעגע – קול קינה עולה מבטני ושר
על זמנים שהיו ועל מה שנמוג ואיננו עוד
ומתוכי אלי – והגעגוע בי – למה אתה בא אלי ומה רצונך ממני ?
אמור נא לי אהובי המר והטוב…

כל מה שאתה חושב ששייך לך
ילקח ממך
כדי לבקש ממך
לבקוע מתוך קליפות אישיותך

“איך יכולת לעשות לי את זה? אני מטיח בה – ידעת כמה זה יכאיב לי”
את המשפט הזה אמרתי עשרות פעמיים במהלך חיי, במיוחד בתוך מערכת זוגית בה הצפייה לרגישות, התחשבות וראייה הדדית הם בלתי פוסקים
למרות כל הצפייה הצפוייה הזו אני עדיין עומד שם המום מכך ששוב היא נהגה כלפי בחוסר רגישות…

רוח המעגל בוערת, כולם עומדים מול האש בעיניים בורקות, כל הגוף שלהם בתנועה פנימית ערה ואנחנו מרוגשים, הלבנה המלאה של מזל בתולה ניבטת אלינו ממרומי הטיפי, האש במרכז שרה לנו.
אנחנו בסיומו של טקס, המילים אילמות עכשיו ורק פיצפוצי העצים באש נשמעים…

יש אימרה שאומרת שידע הוא כח – אוניברסיטאות ובתי ספר מלמדים אותך ידע, אף שהידע האמיתי מצוי לוא דווקא מתוך מה שחקרו עבורך אחרים, אלא דווקא מתוך ההתבוננות שלך בדבר והאפשרות שנפתחת עבורך ללמוד בכל רגע מחדש

כשהסכמתי לכאוב, האהבה פרצה את דלת ביתי ושטפה את עולמי, ואיזו אהבה זו היתה…
כמה שאנחנו מפחדים לכאוב
וכמה שאנחנו כמהים לאהבה
והדלת היא אותה דלת בדיוק

בואו נפסיק להתחבא
להתחבא מאחורי מסכים מהבהבים, מאחורי שריונות, מאחורי הפגיעות שעברנו, מאחורי האכזבות והכאבים והכישלונות וכל מה שאנחנו לא …
בואו נפסיק להחביא אותם, את כל מה שאנחנו מבקשים שלא יראו עלינו, את כל מה שאנחנו עובדים כל כך קשה כל חיינו להסתיר…

אני פוסע אל רחבת הרוקדים באקסטטיק דאנס, אני הולך לאט ומרגיש בטוח ובמקום שלי, לרגע אני מדמיין שההשפעה שלי על מה שקורה עם כל האנשים האלו היא מושלמת, אני הופך עצמי לאריה הפוסע על מרבדי פרחים, רואה את שאר החיות סביבו מביט סביב בסיפוק, כולן כפופות למרותו ואין שום חיה שהיא אויב שלו

״אתה עובד אלילים, הם כולם עושים מה שאתה אומר, ראינו את הנחשים בתוך האוהל…״ שוטר עומד מטר ממני אחוז היסטריה צורח עלי – אני רואה את הפחד יורק לו מהעיניים…
אני מסיט את המבט ורואה את השכנה שלי – מדברת עם שוטר אחר ואני מבין שאלו המילים שלה, היא לא מבינה וזה מלחיץ אותה, ניסינו לדבר ולא ממש הצלחנו…

רגע לפני שהעולם יחרב הוא אולי ינצל. וכשהוא ינצל זה לא יהיה על ידי מנהיג, שייח, שמאן, משיח, הגאולה לא תבוא ממילים ריקות או מלאות, ממנהיגות מעוורת כח, מהמון שרץ שמעריץ שהולך אחרי, היא לא תבוא ממכשף אינדיאני, גורו הודי, לוחם יפני, הגאולה של העולם לא תגיע מקוסם שיבוא ובהנף שרביט יתקן הכל, היא לא תגיע ממטיף דתי או איש ציבורי, היא לא תגיע מאקטוביזם חברתי טוב ומועיל ככל שיהיה – גם משם לא תבוא

האופל הוא מורה גדול
הכי גדול שהיה לי
דרכו וממנו למדתי על החכמה שמהם עשויים החיים הללו.

שער אשר נסגר, קומו פתחהו אמר האיש הזקן והתבונן בי במבט משועשע…
לכשנשמתך תאבד לך, לכשתלך בשדות מבולבל, לכשהעצב ישטוף את המים השחורים שבעינך, לכשהבדידות תעורר בך כעס על הבריאה שהביאה אותך לכאן
הו אז הקשב …

אישה – כשאת באה להפגש איתנו הגברים
אל תפחדי להראות לגבר שמולך את היצור העוצמתי והחופשי שאת – רק כך הוא יוכל להאמין לך, הביאי אל המפגש איתו את ערפל הלילה, את רוקחת הכשפים, את החוכמה העתיקה שטבועה בתוכך מדורי דורות, מאמא, מסבתא וממה שינקת, את הרוח שבוערת אותך ואת האש שנושפת בך, תני לו לראות את עוצמתך – פתחי את הכנפיים ועופי שאגי את שעל ליבך, הביאי את הלביאה, את זאבת הליל, הובילי אותו עד למאגמה – ללבה שבליבת כדור הארץ, רק כך נוכל להאמין לך…

בכל רגע נתון אני מקיף את עצמי באנשים שיש להם ב DNA את כמיהת ההתפתחות הבאה שלי, זמנים בהם הייתי זקוק יותר להיות רך עם עצמי וקשוב ללב, הקפתי את עצמי באנשים שזו האיכות שלהם, זמנים בהם אסרטיביות ויצירתיות רצו לנבוע כתנועה הבאה שלי הביאו אלי חברים קרובים אחרים

בכל רגע נתון אנחנו יוצרים סביבנו שדה התפתחותי, כלומר אנו יוצרים חוטים אנרגטיים ביננו ובין כל אותם אלו שקשורים אלינו, משהו באיכות שמבעבעת בהם רוצה לבעבע גם בנו, אולי זו הדרך הכי יעילה לברוא את המציאות שלנו?

היכולת להרגיש
הכל
מתת אלוהים חיים
וקללה מעולמות רפאים

פעם חשבתי שתפילה היא משהו שמסתלסל לו לשמיים ופוגש את אלוהים, אולי הוא מקשיב ושואל את עצמו, מגיע או לא מגיע לו ? פעם גם חשבתי שצריך להכיר את התפילות כדי להתפלל, אולי בשביל שמשהו יצליח להגיע לאלוהים אני צריך ממש להתאמץ, כמו להבקיע איזה חומת אטמוספירה כדי להגיע אליו…

רוח המעגל בוערת, כולם עומדים מול האש בעיניים בורקות, כל הגוף שלהם בתנועה פנימית ערה ואנחנו מרוגשים, הלבנה המלאה של מזל בתולה ניבטת אלינו ממרומי הטיפי, האש במרכז שרה לנו.
אנחנו בסיומו של טקס, המילים אילמות עכשיו ורק פיצפוצי העצים באש נשמעים…

במהלך החיים מצאתי את עצמי בהרבה מצבים בהם הרגשתי, דחוי, מנודה, לא רצוי, לא שייך…עלבון מעורבב בתחושת אומללות, סצנת עליבות החיים במייטבה, כמה תחושות עורבבו שם יחד, לפעמים זו היתה תלישות ובדידות, לפעמים הרגשתי שזה מפרק לי עוד חלקים בתוך הערך העצמי שלי, כמו הוכחה ניצחת מהחיים שאתה לא שווה, לפחות לא כמו ההוא או כמו זה, לפעמים הרגשתי מושפל, חסר שליטה
ובעיקר הרגשתי ננטש
וזו תחושה שבתוכה יש אימה

מהי רוח חופשייה ?כותרת יומרנית לפוסטעבורי, חופש הוא מצב בו אתה נמצא בבחירה אני מתבונן בשאלה הזו המון שנים ומתעסק בנתיבים שהביאו אותי להרגיש יותר חופשי או במצב בו יש לי יותר בחירה, יש לי עוד דרך ארוכה להגיע למצב בו ארגיש חופשי, אני חוקר ומנסה לשאול גם פה אתכםמה מוביל...

אני יוצא למלחמה…
במלחמה הזו אין הרוגים ואין פצועים
זהו קרב על החיים שלי ושלכם
אני יוצא למלחמה כי דיי, אני פשוט מאמין שאפשר אחרת, שכל אחד פה על הפלנטה הזו יכול לחיות את השיגעון שלו, כל אחד…

בתוך נפתולי הנפש הלכה נמלה, נמלה קטנה אחת ובודדה הלכה מבולבלת וחיפשה
לא היתה דאגה בליבה, גם לא תחושת כישלון, גם לא תחושת משמעות, כלום, רק חיפוש…
חיפוש שאין בו מלבד החיפוש עצמו…

האדמה על הגבעה לא דיברה כבר זמן רב. היו שנים שהיא דיברה והקשיבו לה, אבל זה היה מזמן.

שנים הילכו עליה אדםים – אנשים – חיות, והיא פשוט היתה שם, בשירות עבורם – נתנה את עצמה, פתחה שעריה ושתקה… היא שתקה לא כי לא היה לה מה לאמר, היא שתקה כי אף אחד לא הקשיב לה

מלכת הלבבות האדומים נאנחת מתחת לאין ספור המספרים שמונחים עליה, לוחצים אותה אל תוכם במחוות אונס חינני. איפה הג׳וקר היא לוחשת?
הוא חופשי, לוחשים לה כולם…
חופשי…

לפני כמה ימים כתבתי על פתק – האוצרות שבלדעת להיחדר. ככה – פשוט וסתום כאחד, והנחתי אותו על השולחן שלי.
המילים הללו ביצבצו אלי כמה פעמים ביום
כך קרה שנשאתי את המשפט הזה בתוכי, תעלומה…

התחלתי לחשוב על הפה הזה, חניכים שאוחזות שיניים, מליוני תאים מריצים פקודות מחושבות, מתחלפים, מחליפים קמים ונוצרים מעצמם, אינטילגנציה שלמה בתוך הגוף שלי, שכולו בנוי ממנגנונים מתוכנתים, בינה מלאכותית של טרליוני פעולות בשנייה עטופות בעצמות, רקמות, בשר, דם ומידע שמועבר ממקום למקום, נותן פגודות אוטומטיות, תאים מתים ונולדים מחדש, אוכל מתעכל ובונה אותי שוב ושוב ושוב…

הוא פקח את עיניו וצריבה חזקה פילחה את גופו
מי אני? איפה אני ?
עינו נפתחו עוד, סורגים חלודים ניגלו אליו אט אט, הקור הציף את גופו והוא קרס שוב אל תוך החושך

אף אחד לא לימד אותנו
אף אחד לא לימד אותנו להיות ילדים
אף אחד לא לימד אותנו להיות הורים
אף אחד לא לימד אותנו לעשות אהבה

בחריקת שיעול יבשה השערים נסגרו מאחורי. דפיקות הלב דפקו את נקיפות המצפון שנפקו את רגשות האשמה שהאשימו את השומר בשער שעמד מולי עכשיו, כמו שואל מי אני והשאלה מזדחלת לה פנימה, מי אתה? מי אתה? מי אתה?

כדור הארץ הביט החוצה ושאל את עצמו האם הפעם משהו השתנה
אל תוך הריק השחור של הגלקסיה נשתקפה בפניו בבואה ספיראלית, משהו הרגיש מוכר ומשהו גם לא…

צהרי יום שישי, יום שטוף שמש חורפית, אני מוצא את עצמי בבית קפה פרדס חנאי שכונתי.
השמש מלטפת אותי ואני יושב מהורהר, מלצרית מחייכת לכל עבר, כריך טבעוני קפה ושקשוקה מביטים אלי מהשולחן, שקט בפנים, מוסיקה עדינה בבחוץ, הוא מתיישב מולי, מביט לי עמוק בעיניים ושואל:

כאילו הזמן פסק מלכת
אני שומע את הרעש של הנעלים שלי על ההליכון דופקות במהירות שיא, מרגיש את טיפות הזיעה נושרות ממני, שומע את רעשי המשחק למרחוק ובפנים שקט, אני לא מרגיש את הגוף בכלל וכאילו יצאתי ממנו, אני מרגיש כאילו אני עף בתוך ענן

קח את הגלולה האדומה אם אתה רוצה חופש, או את הכחולה אם אתה רוצה ביטחון
מה הבחירה שלך?

הערב העברתי סדנה לקבוצת התיאטרון פלייבק שלי
נסעתי בדרך חזרה הביתה, בשקט עם המחשבות ועם זרם המכוניות על הכביש, עמודי התאורה כמו מנגנים באיזה מקצב עדין, בזמן האחרון אני אוהב נסיעות ליליות כאלו בשקט, בלי מוסיקה ובלי לדבר בטלפון, שקט נקי וטהור, משהו בתודעה מתרוקן ומגיעות תובנות חדשות….

חוטים….. חוטים מחברים בין כל דבר
הם מחברים בין העץ לבין האדמה, בין הרעיון לתבשיל, בין מחשבה לתובנה, בין המוזיקה לאוזן, בין הריח לנחיריים שלנו, בין הציפור לרוח, ביננו… בין כל מי שאנחנו קשורים אליו.

בתוכי חיה לוחמת, לוחמת אור יפיפיה, חיית כח ערמומית ופתלתלה – זן מסטרית
תמיד ידעתי שהיא שם, אבל לא הכרנו
פתאום בלי הודעה מראש התחלתי לשמוע קולות, בתוכי…

סוף כל סוף הגיע הסוף
היום פגשתי אותו
או אולי לא ממש נפגשנו
רק אמרנו שלום מרחוק

יש בכל דבר חיים, אם רק מתבוננים מספיק…
יש בכל דבר חיים, גם במה שנראה שעל פני השטח אין בו, גם בסלעים ובאבנים וברגבים, גם באדמה, בחול, בטחב גם בהמבורגר של מקדונלדס, גם באנטנה של הכבלים, גם בבקבוק פלסטיק ריק, גם בקירות של בית…

הוא פקח את עיניו וצריבה חזקה פילחה את גופו
מי אני? איפה אני ?
עינו נפתחו עוד, סורגים חלודים ניגלו אליו אט אט, הקור הציף את גופו והוא קרס שוב אל תוך החושך
הוא הסתובב וקם, בירכיו רועדות, נשימותו מהירה וחלולה וברקים של פחד ננעצו לו בתוך הגוף.

אני בן 22 מטושטש בבית חולים, צינורות מחוברים אלי לחלקים פנימיים בגוף, אני בכאבים חזקים, בעיצומם של בדיקות, מנסים לברר מה יש לי…

חליתי במחלה, זו היתה מחלה טורדנית ומלאה בסבל, בפרספקטיבה של זמן נלקחתי למסע מופלא, אבל אז באותם רגעים זה היה סיוט, סיוט שנמשך שנתיים…

תנועת הזכרי לחדור, תנועת הנקבי להתמסר, בתוכנו שתיהם

יש משהו בכמיהה הזו שלנו להתמסרות טוטאלית, התנועה הזו מחברת אותנו למקור, לחור השחור, ל-VOID, לאלוהים, לאיבוד שליטה, להתחברות לאחד הגדול, לשדה המאוחד, לריק, לאינסוף, לכלום, להכל….
נשמע אקסטטי ובאותה נשימה מפחיד. לא ?

קמתי אל תוך יום שישי פנוי לחלוטין, בתוך ראשי כבר החלו להאסף עשרות משימות שנדחו כבר זמן רב. אחד הדברים שהכי מכבידים עלי זה הידיעה שאני לא מספיק לעשות את כל מה שאני רוצה.

עליתי על כיסא כדי לשים צינצנת זכוכית ענקית מעל ארונות המטבח, ראשי טרוד בכל מה שצריך כבר להיעשות הרגשתי את הדורשנות של החיים מושכת את התודעה שלי אליה, משימה ועוד משימה ועוד אחריות ועוד צריך ועוד דחית כבר הרבה זמן ועוד ועוד כך ראשי מבושם בהם, מתענג ונרתע, נאחז ומרפה, מקורקע ומתעופף, מתעופף מתעופף… אחת הרגליים של הכיסא נשברה בפתאומיות ואיתה אני.. מתעופף ….