זה קורה לפעמים כשאני עושה כלים, כשאני מסיע את הילדים לבית ספר, כשאני עושה אהבה, אולי אני מתפלל כשאני כותב את השורות האלו, ריקוד יכול להיות תפילה, בטח שירה או מוסיקה, זה קורה כשאני רץ בשדות בבוקר ומכוון את החץ שלי

בחיים האלו אני חווה מלאאא אשמה, אשמה על זה שלפעמים אני אבא לא מספיק מסור לילדים שלי, אשמה שאני פוגע בבת הזוג שלי למשל כשאני כועס או כשהרצונות שלי פוגעים בה, אשמה שאני לא עושה מספיק, שאני עושה יותר מידי, אשמה שאני פוגע בחברים שלי, אשמה שאני פוגע בעצמי

ככל שאני נע בתוך המציאות הזו אני מבין שאין מה לרפא, כן עבדתי עם הילד הפנימי שלי, עם ההורים שלי, עם הדפוסים שלי, עם כל השיט שאני נושא משך כל חיי, עם הנטיות וההתמכרויות שלי – אין מה לרפא יותר, אני בריא באיך שאני, מתוקן כבר בתוך החיים-חלום האלו – מה שאני רוצה זה ללמוד לפגוש, כל רגע בחיים האלו, לפגוש ממקום של משמעות, קדושה ותפילה, שם נחה הרפואה הכי גדולה, וגם ההתעלות וההתפתחות שלי

כשבת הזוג שלי מטיחה בי האשמה – אני רוצה ללמוד לפגוש אותי ואותה מול הדבר הזה – אני רוצה ללמוד להפגש עם המטח הזה, לראות כמה הוא בא ללמד אותי וללמוד מה אני יכול להביא מולו כדי לפתוח את עצמי או אותה – לפעמים, כשזה מצליח זה כאילו משהו הסתלסל לו לשמיים ופגש את אלוהים